לאלו שמעיזים לחשוב

מכון שילה

שיעורים

חודשי

ראש חודש
שיעור מיוחד עם הרב בר חיים (אנגלית)
גבעת שאול

שבועי

יום רביעי, 8 אחה”צ
רמב”ם עם הרב בר חיים (עברית)
זום

יום חמישי, 8 אחה”צ
פרשה ורמב”ם עם הרב גרוסמן (אנגלית)
כוכב יעקב וגם בזום

האם ברצונך להשתתף בשיעור?

לחץ כאן כדי להצטרף לקבוצת העדכונים שלנו בווטצאפ כדי לקבל פרטים על כל השיעורים שלנו, הן פרונטליים והן בזום.

פספסתם שיעור?

אל דאגה! יש לנו ארכיון מלא עם כל השיעורים של מכון שילה!
לחץ כאן כדי לראות את הארכיון. השיעורים הישנים הם קבצי mp3, והחדשים יותר הם נמצאים ביוטוב.

הודעות

  • תענית ונפילת אפיים, ניסן תשפ”ד

    קראו כאן.

  • מאמר קצר בענייני דיומא

    “ממשלת ישראל אישרה פה אחד החלטה המצהירה כי מדינת ישראל הפסידה במלחמת חרבות ברזל שהחלה בשבעה באוקטובר שנת 2023”

    מופתעים? היתכן שבעת שהמלחמה בעיצומה הממשלה מחליטה כי בעצם כבר הפסדנו?
    ובכן, זהו תוכן ההחלטה שאישרה הממשלה וקובעת את כ”ד בתשרי כ”יום הזיכרון הלאומי לציון האסון שפקד את מדינת ישראל ב-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל”1.

    הצורה שבה זוכרים אירוע נקבעת על פי התמונה העיקרית שלו שצרובה במוחנו, גם כאשר במבט ממוקד ניתן לראות חלקים ממנו שאינם נעימים.

    אנו יכולים לזכור טיול כמהנה מאוד גם אם סבלנו מכל רגע של העליות הקשות בדרך, אם החברה היתה טובה והנופים היו יפים.

    האמריקאים זוכרים את מלחמת העולם השניה כניצחון גדול על-אף שהיא התחילה מבחינתם במכה קשה שהנחיתו היפנים בפרל הרבור. בעת המלחמה לא נקבע יום זיכרון למתקפה היפנית, כולם היו עסוקים בלדאוג שהיפנים יתחרטו על ההחלטה שלהם. יום הזיכרון למתקפה על פרל הרבור נקבע רק בשנת 1994, כאשר הוא כבר לא השפיע על התפיסה הציבורית של תוצאת המלחמה.

    גם אנחנו חוגגים ניצחונות למרות שהם עלו במחיר כבד.

    במלחמת ששת הימים נהרגו קרוב ל-800 חיילים, מחיר כבד לכל הדעות. ובכל זאת המלחמה צרובה בזיכרון כניצחון גדול שאנו מציינים ביום ירושלים.

    לכן החלטת הממשלה כעת היא הכרזה שמבחינת הממשלה – מכת הפתיחה הקשה שקיבלנו היא תמונת המלחמה כולה. הפסדנו.

    הצהרה שגויה זו, אף שהיא מונעת ממניעים צודקים של זיכרון הקורבנות, גורמת לזילות שלהם. הצהרה זו מאיינת לחלוטין את ההקרבה של רבים כל כך מחיילינו ובני עמנו למען הניצחון ומותירה אותם כשורה נוספת, חסרת משמעות, בדפי ההיסטוריה. במקום להצהיר כי מות הקדושים לא יהיה לשוא וכי הוא משרת את מטרת הניצחון אנו מכריזים כי הם מסרו את חייהם במלחמה שכבר לא ננצח בה.

    אז אנא, הבה נקדיש את מחשבתנו כעת לניצחון במלחמה ולא לטקסי זיכרון.
    את המחיר הכבד שכבר שילמנו ושלצערנו יכול רק לגדול אנו נציין ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

    במלחמה הזו אנו צריכים קודם כל לנצח.     

    ד”ר יעקוב סוקול, קרני שומרון

    אחיו ישראל הי”ד נהרג במלחמה 

    1. https://www.ynet.co.il/news/article/bj7003vnca

  • להקריב איל במקום את הבן

    “דף הבית” ב-‘מקור ראשון’

    מרינה סוקול
    השבוע, עם תום השבעה על בננו שנפל בעזה, עלינו להר הבית כקריאת כיוון לאומית

    ביום שלישי, מיד עם תום השבעה, עלינו להר הבית. זה המקום שאליו עולים בטוב ובמוטב, פעם להודות ופעם להתנחם. היה כל כך ברור לנו שאנחנו צריכים לעלות עד שאני לא לגמרי מסוגלת להסביר למה. הלכנו שם בכיוון ההפוך, נגד כיוון השעון, כמאמר המשנה במסכת מידות (ב,ב) “כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל”. כמאמר המשנה שם שאלו אותנו “מה לכם מקיפים לשמאל?”. השבנו שאנחנו אבלים, ובתגובה ברכו אותנו בנוסח הנהוג “השוכן במקום הזה ינחמכם”.
    שכלתי את הבן שלי במלחמה הזו, והמלחמה היא על הר הבית. אנחנו צריכים להקריב שם קרבנות. מכיוון שאיננו עושים זאת, אנחנו נאלצים להקריב לה’ את טובי הבנים שלנו. את הטובים ביותר. הביטו על הנופלים, הם הטובים ביותר, כי אסור לנו להקריב לה’ קרבנות מסוג ב’.
    כבר יותר מ-15 שנים אני משתדלת לעלות להר הבית לא פחות מפעם בחודש. כשהחלה המלחמה התחלתי לעלות להר בכל שבוע. הרגשתי צורך להתפלל שם לניצחון. חלק גדול ממשפחתנו עולה להר בקביעות. עוד מגיל צעיר לקחנו את ילדינו להר. גם ישראל הי”ד היה עולה להר. הוא התגורר בירושלים כסטודנט באוניברסיטה העברית ולכן עלה מפעם לפעם. הוא לא אהב להצטלם ולכן לא תמיד ידענו על כך.
    הציבור שלנו מזניח את הר הבית. רבים מתפללים להשבת הקרבנות אבל אינם מאמינים במה שהם אומרים. זה עניין שעלה כמה פעמים גם במהלך השבעה. חשוב לנו להעלות את המודעות לכך שבניגוד לנוסח תפילת מוסף של המועדים, אנחנו כבר יכולים לעלות להר הבית ולעשות שם את חובותינו. העובדה שאיננו עושים זאת נזקפת לנו כחטא.
    הקשר בין המלחמה הזו לבין הר הבית ברור ומובהק. המלחמה היא דתית, קרב חזיתי בין האסלאם לבין היהדות. הערבים יודעים שהם נלחמים על אל אקצה. תמונת כיפת הסלע מצויה בכל בית אצלם. גם בבית שהבן שלי נפל בו, ליד חאן יונס, היתה תמונה של כיפת הסלע. בכל ארון מצויים מדים של חמאס. הם יודעים למה הם נלחמים, אבל אנחנו חושבים בטעות שאם נספק להם עוד קצת מזון, סולר או קליטה סלולרית הם לא יילחמו בנו. אנחנו חושבים שנוכל להמשיך לחיות כך את חיינו ללא מטרה ברורה, אבל זה לא נכון. לא נוכל. דרושה מטרה. אם היעד שלהם הוא כיפת הסלע, המטרה שלנו צריכה להיות בית המקדש.
    בעקבות המלחמה בהחלט גדל הסיכוי שרבים בעם יבינו סוף סוף שהר הבית הוא לב העניין. אולם לצערי לא רבים בציבור מסוגלים להכיל דיבור על קרבנות מבעלי חיים. הם אינם שמים לב שאנחנו כבר מקריבים קרבנות אדם. גם השבוע נפלו לנו חללים. כמו בעקידת יצחק, במקום לעקוד את הבנים יש לעקוד איל, אבל אנחנו עושים שוב ושוב את אותו הדבר ומצפים לתוצאה שונה. אם אנחנו גם כך במלחמה עם הערבים, אין סכנה שצעד כזה או אחר שלנו בהר הבית יבעיר את המזרח התיכון. הוא בוער גם כך.
    חשוב לציין שמשטרת ההר לא קיבלה השבוע את פנינו באופן ראוי. אפילו צעד של מה בכך כמו הליכה בכיוון ההפוך כדרישת ההלכה, גררה תוקפנות ונענתה בסירוב. נאלצנו להסתפק במקטע קצר במקום בהקפה מלאה “דרך שמאל”. שניים שנלוו אלינו וברכו ברכת כהנים נעצרו. תלמיד שלי שעלה ההרה בפעם הראשונה לא הצליח להבין כיצד ייתכן שבישראל עוצרים אדם בגלל שברך ברכת כהנים. זה הזוי.
    כשהאב השכול ביקש לסייע לשני העצורים מפקד ההר דחף אותו, ובחתן שלנו, פרופ’ אלי סלוצקין מאוניברסיטת בר אילן, השוטרים נהגו באלימות מקוממת. כך לא נוהגים באזרחים במדינה יהודית ודמוקרטית, ובוודאי לא במקום הקדוש ביותר עבורם. אבל בטח ובטח שלא נוהגים כך במשפחה שכולה. לצערנו, כעולים ותיקים להר אנחנו כבר מנוסים ביחס הזה.
    ישראל הי”ד אמר תמיד שהעם שלנו מורכב מאריות ואילו המנהיגות – מחמורים. ההנהגה שלנו – הממשלה וכל הצמרת המדינית והצבאית – איננה חותרת לניצחון. שום דבר יהודי לא מעניין אותה. היא שבויה בתפיסה מקובעת שמעוניינת בעוד מאותו הדבר. בשבילם המצב הנוכחי, של “קצת מלחמה” ובלי הכרעה, הוא טוב מאוד. הרי אם המלחמה תסתיים ההנהגה תאלץ לתת דין וחשבון. התפיסה שלהם נכשלה אבל הם עוד ממשיכים לפסוע לאורה אל מבוי סתום. כפי שבעזה לא חותרים להכרעה במלחמה, גם בהר הבית לא חותרים להכרעה. אם אנחנו נקריב בהר קרבנות, האויב שלנו כבר לא יהיה שם.
    • הכותבת היא אמו של חלל צה”ל ישראל סוקול שנפל בקרב בדרום רצועת עזה.

אירועים

Scroll to Top